רילוקיישן – חצי שנה אחרי

לפני חצי שנה עלינו על מטוס, זוג ענקים, זוג גמדים, חתול קטן ואינספור מזוודות.

מאז גדלו לנו בבית שני הגמדים שלא מפסיקים לקשקש באנגלית.

בועז הספיק להכיר את ארצות הברית טוב יותר מאשר את עיר הולדתו.

החתול כבר איננו.

ואני מרגישה שוב כמו בטיול אחרי צבא.

נפתחנו לעולם חדש ומסקרן. עברנו חוויות מעצימות כיחידים וחוויות מרגשות כמשפחה.

כשאין משפחה מסביב וכשאני לא מכירה אף אחד בסביבה, אז לא נותרה לי ברירה אלא להתמודד ולנסות.

כל יום מחדש.

לנסות ולהצליח, לנסות ולהיכשל.

זה הקסם בדבר.

כל יום דבר אחר.

לנסות ללמוד את השפה טוב יותר. (on, at, in…).

ללמוד את הנימוסים (לא להגיד Toilet, עדיף Restroom).

ללמוד את הביורוקרטיה (ויש בלי סוף, כפי שיעידו אלו שהוציאו רישיון נהיגה מקומי ב MD).

לזכור שאין סיבה לוותר על דברים שמעניינים אותי לעשות - גם אם זה לבד (2017 Inauguration day).

להכיל שני ילדים שמתגעגעים כל כך לסבא וסבתא (וגם את הגעגועים שלי עצמי).

להשקיע בחברויות חדשות.

ללמוד את הדרך הנכונה להכיר אנשים חדשים.

ללמוד על מי ניתן לסמוך ועל מה עדיף לוותר.

ללמוד לייצר לעצמי כל יום בחירות חדשות בשביל היכולת לקום בבוקר עם מוטיבציה וחיוך ליום חדש.

לא הייתי צריכה להגיע עד לאמריקה בשביל ללמוד את כל זה. ככה ניהלתי את רוב שנותיי האחרונות. אבל כאן, בעולם חדש שנפתח מולי, וחצי שנה אחרי התמודדויות שונות, אני מרגישה

חכמה יותר,

אמיצה יותר,

מאמינה יותר,

אופטימית יותר, מאשר יכולתי לדמיין כשעליתי על מטוס בפעם האחרונה.