בסקירת המערכות המוקדמת הרופא שלי עצר לרגע, והלב שלי עצר יחד איתו. אחרי שבני אובחן עם מצב המכונה "קלאב פוט", הבנתי מה זה לגדל תינוק בגבס, ואיך מתמודדים עם ילד שצריך להיות 24 שעות ביממה עם נעליים מחוברות.
בסקירת המערכות המוקדמת ביקשנו מהרופא שלא יגלה לנו את מין העובר. הייתה אווירה טובה בחדר, הוא עבר על הבטן והסביר מה אנחנו רואים במסך. הנה עמוד שידרה, הנה יד אחת, יד שנייה, עיניים, אף. ואז הוא עצר, ואמר את המשפט שלא אשכח שנים רבות: "אתם רואים את כף הרגל? עברנו עכשיו מהמסלול הירוק למסלול האדום".
קלאב פוט. פעם ראשונה ששמעתי את המונח הזה. שבוע 16, הריון ראשון. אנחנו אחרונים בתור, אבל הרופא לא מוותר, ממשיך בסקירה עוד ועוד כדי לוודא שהוא לא מוצא עוד מומים. בסופו של דבר הממצא היחיד היה קלאב פוט דו צדדי. הוא הסביר שיש בעיה בכפות הרגליים, ואני אמרתי "בסדר, זה יתקן את עצמו ברחם, עד הלידה יש עוד חצי שנה". לא הבנתי ממה הוא התרגש. איזו תמימה הייתי. הוא לא ניסה להלחיץ אותנו, אבל אמר שיש צורך בסדרת בדיקות לוודא שקלאב פוט הוא לא קצה קרחון של משהו גדול יותר.
חזרנו הביתה. שתקנו באוטו. כל אחד בשלו מנסה להבין מה בדיוק שמענו. בבית בעלי תפס פיקוד והתחיל לחקור. קרא מאמרים, סטטיסטיקות, נכנס לאינטרנט וגילה פורום מדהים ב"תפוז" של קהילת הקלאב פוט בישראל, שכיום פעילה גם כקבוצה סגורה בפייסבוק.
עברו עוד 22 שבועות של הריון עם בדיקות ומפגשים עם רופאים. הסטטיסטיקה הייתה לטובתנו. ככל הנראה זה רק קלאב פוט. אבל הסטטיסטיקה לא מרגיעה בלילות. כל לילה מטרידה המחשבה – מה אם אנחנו נופלים באחוז אחד שזה לא רק זה?
שבוע 37. העובר לא התהפך. גם היפוך חיצוני לא עזר, ככל הנראה בגלל המנח של הרגליים. קובעים תאריך לניתוח קיסרי. הדבר הראשון ששאלתי את בעלי אחרי שנתנו לתינוק ציון אפגר היא "האם זה רק הרגליים?" הוא אמר שכן. שום דבר אחר כך כבר לא עניין אותי. נולד לנו תינוק בריא רק עם בעיה אורטופדית ברגליים. יש!
אסור להרטיב את הגבס
בחרנו בטיפול על פי גישת פונסטי. טיפול ארוך אך לא פולשני בגיל עשרה ימים, יומיים אחרי הברית, התחילו עם גבס ראשון בשתי הרגליים. היו לי עשרה ימים בלבד להרגיש את הגוף של התינוק שלי מכף רגל ועד ראש. אך כך התחלתי ללטף גבסים. עדיין כאובה מהניתוח, עייפה מההנקה בלילות, מתרגלת לעובדה שיש לנו פתאום תינוק בבית – והנה אנחנו שוב בבית חולים. כמה שהוא בכה בגיבוס. יותר נכון צרח. נתנו לו בקבוק. מוצץ. מי סוכר. לאט לאט זה התחיל לעבוד. הדמעות חנקו אותי. דיברתי עם האורטופד בעיניים מבריקות, מתאפקת לא לבכות.
נגמר הגיבוס הראשון. לפנינו ממתינים עוד שישה גבסים. ואולי ניתוח. צריך לחכות 24 שעות עד שהגבס מתייבש. לא כדאי להיות בחוץ כי חורף ולא יהיה לו נעים עם גבס רטוב. אי אפשר להכניס למקלחת, כי הגבס ייהרס. אי אפשר להלביש מכנסיים עם רגליות. צריך לעקוב טוב טוב על קצות האצבעות לוודא שאין נפיחות, שהגבס לא הדוק מדי. לפני הגיבוס הבא, עוד שבוע, יש להוריד את הגבס לבד בבית באמבטיית חומץ. בגוף שלי כבר יש סימנים כחולים מהגבס בזמן ההנקות.
ככה שבעה שבועות. כל יום חמישי ביקור בהדסה, עננת הניתוח על ראשנו. בגבס השביעי האורטופד מחליט שהולכים על ניתוח. ניתוח פשוט, אשפוז יום ילדים שבסיומו גיבסו את התינוק שלי עם גבס מסיבי יותר, הפעם לשלושה שבועות רצופים. לא להאמין, אבל עם הגבס הזה שכבד כמו משקולת, הוא התהפך לראשונה בגיל שלושה חודשים. איזה אושר!
24 שעות עם נעליים
שלב הגבסים עבר. והנה התחיל שלב של נעליים, שלב שעתיד להסתיים בעוד כחמש שנים. אחרי שהורידו לו את משקולת הגבס מהרגליים, הוא צריך להתרגל עכשיו שהרגליים שלו מחוברות. הותאמו לו נעליים מיוחדות עם מוט ברזל שמקשר באמצע ומחזיק את הרגליים יחד. איזה גיבור התינוק הזה. להעריץ אותו. 24 שעות ראשונות של הנעליים לוו בבכי קורע לב. פתאום הוא קשור. שתי הרגליים מחוברות. אני חסרת אונים. אין לי מה לעשות. בסוף הוא התרגל. אסור להוריד את הנעליים. לילות ארוכים בלי שינה. אבל בסוף מתרגלים להכל. גם הוא וגם אנחנו.
מתחילים להסתובב עם הנעליים. בכל מקום. 23 שעות ביממה. מורידים רק לשעה באמבטיה. Happy Hour. אין סוף למבטים ברחוב, לשאלות, לתגובות. זה מעייף. זה מתסכל. כולם אומרים שיהיה בסדר. אני יודעת שיהיה בסדר, אבל זה לא עוזר לי. אף אחד מסביבי לא באמת מבין מה אנחנו עוברים.
התינוק שלי מתפתח בצורה רגילה ומופלאה. עושה כל מה שעושים לגילו, פשוט עם נעליים. בגיל שבעה חודשים קיבלנו הנחה על התנהגות טובה ועברנו ל-12 שעות ביממה עם הנעליים. איזה אושר!
מדליה מהאורטופד
בגיל שנה וחודשים הוא התחיל ללכת. כל תינוק שמתחיל ללכת, זה מרגש. אבל התינוק שלי, אחרי כל מה שעבר, עם הזיכרון של איך הוא נולד – התחיל ללכת. אין מאושרת וגאה ממני. כשהיה בן שנה ותשעה חודשים נולד אחיו, והשאלה הראשונה שלו הייתה: "איפה הנעליים של התינוק?". לא ידעתי מה לענות. שתקתי. יום אחד אהיה צריכה להסביר.
אני יודעת שיש דברים גרועים מקלאב פוט. אבל זה מה שנבחר עבורנו. אני זוכרת להגיד תודה כל יום שיש לזה טיפול יחסית פשוט, אבל מאוד ארוך. עד גיל חמש הוא נועל את הנעליים 12 שעות נעליים ביממה. אני יוצאת מהבית באופן קבוע עם פלאפון ומחזיק מפתחות, והילד שלי יוצא מהבית באופן קבוע עם נעלי הקלאב פוט שלו. לכל מקום שהוא הולך הן הולכות איתו. ככל שהוא גדל קשה יותר לשמור על 12 שעות. אני עקשנית, לא מוותרת. אסור לי. על כל שעת נעליים שהוא מחסיר אני מחסירה שעתיים שינה.
אני צריכה להתאפק, להחזיק את עצמי כל השנים האלו. לעשות הכל על מנת למנוע נסיגה, ניתוח וגבסים בגיל מאוחר יותר. לכי תסבירי את זה למישהו. אומרים לי שהוא לא יזכור כלום, אבל אני אזכור. לא מבינים למה אני נותנת לו לישון באוטו אם הוא נרדם במקרה, כי זה שעות של נעליים שאפשר לנצל. מתוסכלים שאני צריכה ללכת מוקדם, כי זה על חשבון שעות נעליים שהוא יכול להיות איתן. שאלו אותי למה הוא עבר למיטת מעבר בגיל צעיר, כי לא היה לו מקום במיטת תינוק עם הנעליים. וכל מה שעשיתי ואני עושה, עדיין לא יבטיח לי שהוא לא ייכנס לסטטיסטיקה של חזרת קלאב פוט בגיל מאוחר.
כשהיינו בביקורת של גיל שנתיים הוא קיבל מדליה מהאורטופד. אני מרגישה שגם לי מגיע. לא הייתי מחליפה את הקלאבר שלי בחיים. הנעליים הם חלק ממנו. הם חלק מהמשפחה שלי.